עו"ד אורית קמיר

ד"ר אורית קמיר היא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות ופעילה חברתית בולטת בתחום הפמיניזם וזכויות האדם. קמיר ילידת ירושלים, בוגרת האוניברסיטה העברית (תואר ראשון במשפטים ופילוסופיה ותואר שני במדעי הרוח, פילוסופיה וספרות) ואוניברסיטת מישיגן באן ארבור (דוקטורט במשפטים ומדעי הרוח). עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בהטרדה מאיימת במשפט ובתרבות. קמיר התמחתה בבית המשפט העליון אצל השופט גבריאל בך ובפרקליטות המדינה. לאחר התמחותה, שימשה כיועצת משפטית בלשכה המשפטית של הכנסת וברשות למלחמה בסמים. עמדה בראש המחלקה המשפטית של שדולת הנשים בישראל. קמיר מרצה במוסדות אקדמיים ואחרים בארץ ובחו"ל והיא כותבת אקדמית פורה. היא פרסמה שבעה ספרים ועשרות מאמרים בעברית ובאנגלית העוסקים במגוון סוגיות פמיניסטיות-תרבותיות (ביניהם מאמר הבוחן את יישום החוק למניעת הטרדה מינית לאחר עשור לחקיקתו ומאמר המנתח את ערך הכבוד בשירת נתן אלתרמן סביב סוגיית "ההטרדה המאיימת"). קמיר שימשה חברת הנהלה בארגון "בצלם" והייתה בין החברות המייסדות של ארגון "איתך" – משפטניות למען צדק חברתי. החל משנת 2004 קמיר עומדת בראש "המרכז הישראלי לכבוד האדם" ביחד עם רבקה אלישע, שהקימה איתה את המרכז. המרכז עוסק בחינוך והטמעה של ערך "כבוד האדם" בחברה הישראלית.

בשנת 1990, ניסחה קמיר, כיועצת משפטית של שדולת הנשים, את הצעת החוק למניעת אלימות במשפחה. בשנת 1991 הגישה במסגרת התנדבותה באגודה לזכויות האזרח עתירה שעסקה בזכותן של נשים לשנות את שם משפחתן ללא קשר למעמדן האישי. בשנת 1996, בעקבות קבלת העתירה, ניסחה את תיקון  מס' 3 לחוק השמות, תשט"ז-1956 אשר עסק בבחירת שם המשפחה לאחר הנישואין. בשנת 1997 ניסחה, במסגרת מאמר בכתב העת "משפטים", את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית. הצעת החוק שניסחה קמיר שימשה בסיס לעבודת הועדה לקידום מעמד האישה בכנסת והפכה לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998. בשנת 2003 ניסחה את הצעת החוק למניעת כפיה מינית, שהונחה מספר פעמים על שולחן הכנסת אך לא הועלתה להצבעה. בשנת 2015 ניסחה את הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה, שעברה בקריאה טרומית אך הליכי החקיקה נעצרו. עם זאת בתי-דין אזוריים לעבודה החלו לפסוק ברוח ההצעה ולשונה.

בשנת 2013 זכתה בפרס המשפט, צדק חברתי וזכויות אדם מטעם הקרן החדשה לישראל וקרן דפנה. בנימוקי הפרס נכתב כי הפרס ניתן בגין:

"ניסוח וקידום חקיקה ורפורמות פורצות דרך, ובראשן החוק למניעת הטרדה מינית, אשר שינה את השיח המשפטי והחברתי ביחס למאבק באלימות נפשית, פיזית ומינית, ועל פעילות אקדמית וציבורית שהובילה להעלאת המודעות למאבק בהטרדה מינית במקומות עבודה, במוסדות החינוך, בצבא, במשטרה ובכלל הציבור".

מעבר לפעילותה הציבורית הענפה, תרומתה הייחודית של קמיר לשיח המשפטי הישראלי באה לידי ביטוי בעיקר בכתיבתה האקדמית. המחקר אותו עורכת קמיר הוא אינטרדיסציפלינרי באופיו, ועוסק בעיקר בערך הכבוד, בפוליטיקת המגדר בתרבות ובמשפט ובפיתוח תחום "משפט וקולנוע". כתלמידתה של פרופסור קתרין מקינון, "האם הגדולה" של הפמיניזם הביקורתי, קמיר הקדישה  חלק ניכר ממרצה האקדמי ל"תרגום" והתאמה של תובנות גישה זו, האמריקנית ברוחה, לזירה הישראלית. לגירסתה הישראלית לפמיניזם התרבותי קראה "פמיניזם כבוד אדם וחוה". הליך זה השתלב במפעלה הפרשני את הכבוד במשפט ובחברה הישראליים. קמיר פירקה את המושג "כבוד" והרכיבה אותו מחדש. היא חשפה כי הוא מכיל בתוכו ארבעה ערכים שונים הנבדלים זה מזה: הדרת כבוד (Honor), כבוד סגולי (Dignity), כבוד מחיה (Respect), והילת כבוד (Glory). כך, בעוד שבשפה האנגלית קיים שם נפרד לכל ערך, בשפה העברית שלל ייצוגי הכבוד לכודים יחדיו תחת מטרייה מושגית אחת. חשיפה זו של קמיר היא בעלת ערך משפטי רב, וזאת נוכח המרכזיות שניתן לערך "הכבוד" באמצעות עיגונו החוקתי במסגרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ניתוחה של קמיר חושף כי הערך שביקש חוק היסוד לעגן הוא הכבוד הסגולי;  החברה הישראלית, לעומת זאת, נוטה לפעול לא פעם על פי דפוסים של הדרת-כבוד, המנציחים את ההיררכיה הפטריארכלית וההדרה של נשים ממוקדי הכוח. "הניקיון" המושגי שמציעה קמיר הוא חיוני לכל משפטנית ומשפטן המבקשים לפעול בתוך הספרה המשפטית-חוקתית בישראל.