עו"ד אליאס עואד חורי

עוה"ד אליאס עואד חורי חותר לשלום וקיום משותף, תוך קידום ערכים בסיסיים כמו הומניות ורדיפת צדק ושלום.

חורי נולד בשנת 1951, בן למשפחה עקורה מהכפר הפלסטיני מעלול שבגליל.  משפחתו עברה לנצרת לאחר הגירוש, שם נולד. בדומה ליתר המשפחות העקורות ממעלול, משפחתו הייתה מגיעה מדי שנה לפיקניק זיכרון על אדמותיה בכפר.

בשנת 1969 התחיל חורי את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית בירושלים, היה בין הסטודנטים הערבים הראשונים ללמוד בה משפטים, בין הראשונים שעבדו אצל עורכי דין יהודים ובין הראשונים לפתוח משרד עצמאי.

בדומה למרבית הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל, עו"ד חורי חווה גזענות מצד הישראלים, שסרבו להשכיר לו את דירתם כשעבר לירושלים בגלל שהוא ערבי. במקביל, חווה אפליה גם מצד הפלסטינים, שסרבו להשכיר לו דירה בירושלים המזרחית, בשל החשש שהוא משתייך לשירות הביטחון הכללי או משתף פעולה. בסופו של יום עבר לגור אצל דודתו בבית ג'אלה, ובהמשך עבר למעונות הסטודנטים.

עיקר עיסוקו המשפטי בתחום המקרקעין, והוא מתגורר כיום בשועפאט בירושלים. הוא אחד הבכירים שבעורכי הדין בירושלים, ומרבית עבודתו מוקדשת לתושבי הגדה המערבית ומזרח ירושלים, הנזקקים לייצוג מול הרשויות הישראליות. בין היתר, טיפל בהצלחה בעיכוב סלילת הכביש דורמית לשכונת גילה, בשם בעלי האדמות מבית לחם וירושלים המזרחית שטענו כי אדמותיהם הופקעו, ללא ידיעתם, לצורך סלילתו. באותה תקופה, מדינת ישראל הייתה קובעת עובדות בשטח לצורך יצירת מציאות יהודית בירושלים המזרחית, על ידי גזל אדמות של פלסטינים, ועיכוב כזה שמתקבל על ידי בית משפט ישראלי חושף את אי הצדק של המשטר.

במהלך הקריירה המשפטית שלו, נלחם נגד מכירת אדמות הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית, שבבעלותה 3% משטחה של ישראל, ונחשבת לבעלת הקרקעות השנייה בגודלה במדינה, אחרי רשות מקרקעי ישראל. ראש הכנסייה הנוכחי, החליט למכור, בסוד, חלק גדול מהאדמות, דבר שהיווה מבחינת הפלסטינים שיתוף פעולה עם ישראל, והצליח לגרום לכנסיה לעצור את מסע מכירת הקרקעות, והמאבק נגדו הניב הצלחה במישור הערכי-לאומי.

חורי איבד את אביו ואת בנו, שהפכו לקורבנות הכיבוש והסכסוך. בשנת 1975 באחד מהאירועים הראשונים של פת"ח בירושלים נהרג אביו דאוד בפיצוץ של מקרר תופת בכיכר ציון, דקות ספורות לאחר שנפרד ממנו לשלום. ח'ורי, שהיה בשלב זה על סף נסיעה לאוקספורד כדי להשלים תואר שני במשפטים וויתר על נסיעתו.

בראיון עימו סיפר חורי על האירוניה שבסיפור מותו של אביו: "אבי נלחם כל חייו לשחרר את אדמותיו בכפר מעלול. מכיוון שהוא נלחם, הוא סבל מהממסד הישראלי בצורה הכי קשה מבחינת הגבלות ואי קבלת עבודה. בסוף הוא חטף דווקא מהצד הפלסטיני".

בשנת 2004, בנו של חורי, ג'ורג', שהיה אז סטודנט לכלכלה ויחסים בין-לאומיים, נהרג על ידי תושבי מזרח ירושלים במהלך אימון ריצה שעשה בין המבחנים. מבצעי האירוע לא היו קשורים לארגון מסוים, אך בהנהגה הפלסטינית התנצלו על מותו ואף הציעו להכריז עליו כחלל "שהיד". חורי סירב לראות בבנו קרבן לאומי, בעיקר משום שחשב שזה יהיה מס שפתיים מצד הרשות הפלסטינית. הוא סבר כי יש לחנך את הדורות הבאים שאסור לפגוע בחפים מפשע, אפילו בעת מלחמה.

חורי היה מודע לכך שההיסטוריה של משפט המקרקעין הישראלי רצופה מפלות ומפחי נפש, זאת על אף הצלחותיו האישיות בעבודה בתחום זה. בראיון לעיתון "מעריב" משנת 2011 אמר: "הפלסטינים בארץ לא יכולים לזכות במשפט צדק, כי החוק והמדיניות נועדו לקחת את הקרקע מערבי ולתת אותה ליהודי".