עו"ד אשר לויצקי

עורך הדין אשר לויצקי נמנה על עורכי הדין המיתולוגים של היישוב וקום המדינה, אלה שבידם עוצב המקצוע והחלה להיחצב הדרך לעשיית משפט צדק ושלום בארץ. בהלווייתו ספד לו שופט העליון לשעבר חיים כהן: "אכן היה פרקליט מזהיר, פאר הבאר של ישראל. ידיעותיו המשפטיות, היסודיות והרחבות, צחות לשונו וזהירות סגנונו, יושר לבבו ונקיון כפיו, והשתרשותו העמוקה בחיי היישוב והמדינה – כל אלה היו כלי עבודתו. ובכלים אלה הלך לשרת את בית המשפט מכאן ואת לקוחותיו מכאן; ואלה כאלה לא ידעו תמיד שהשירות המעולה אשר הם זוכים לו, אינו בא להם מסתם עורך דין בעל מקצוע חופשי כביכול, אלא שהוא שירות שבמסירות הלב והנפש, אשר אינו בא כדי לצאת ידי חובה בלבד או כדי לזכות בשכר, אלא חייו או כבודו או זכותו של האדם שלמענו לחם, נחשבו בעיניו כחייו או כבודו או זכותו שלו ושלך ושלנו, ואין לך דבר גדול וחשוב מזה".

לויצקי נולד בשנת 1903 בחרסון שבאוקראינה ועלה לארץ עם משפחתו בשנת 1912. הוא סיים את לימודיו בגימנסיה בתל אביב בהצטיינות ובסוף שנת 1924 יצא ללונדון ולמד כלכלה מדינית ומדעי המדינה ולאחר מכן משפטים באוניברסיטה של לונדון (London School of Economics), שם סיים בהצטיינות והוסמך ל"באריסטר". בתקופת לימודיו בלונדון היה נשיא הסתדרות הציונים הצעירים באנגליה (1928-1929), ויו"ר אגודת הסטודנטים הארצישראליים בלונדון (1929), וכשפרצו באותה השנה מהומות בארץ (תרפ"ט), אף פנה בשם הסטודנטים בהצעה לשר המושבות פספילד להתנדב לצבא הבריטי לשם עזרה בהשקטת הארץ. הצעתם נדחתה. כשחזר לארץ שימש לויצקי כמזכיר מדיני של הוועד הלאומי, בין היתר, הוא הכין את נציגי היישוב להופעה בפני ועדת החקירה, שנשלחה מטעם הפרלמנט הבריטי לחקר גורמי המהומות.

בשנת 1931, פתח בשותפות עם עורך הדין מקס זליגמן משרד בירושלים ואחר כך גם בתל-אביב. לויצקי היה מזוהה אז עם התנועה הרוויזיוניסטית,[1] והופעתו הראשונה במשפט בעל רקע פוליטי הייתה בשנת 1933, בערעור על משפט ה"בריונים" לפני בית-הדין העליון. החברים בברית הבריונים בהנהגתו של אבא אחימאיר, הואשמו על ידי הבריטים בחברות בארגון בלתי-חוקי וחלקם גם בהסתה לרצח ארלוזורוב. אחר כך הופיע לויצקי במשפטים הצבאיים שניהלו הבריטים כסניגור לחברי ה"הגנה" (רייכלין, סירקין) וחברי מחתרת אצ"ל (פורצי כלא עכו, נאשמי ההתקפות על מרכז הבולשת, בית-הסוהר ותחנת הרכבת בירושלים).

הלן פרידמן, אחותו של דב גרונר, פנתה יחד עם גולדה מאיר ללויצקי כדי שיתערב בעניינו של גרונר ויציל את חייו, לאחר שנשבה ונידון למוות בהתקפת האצ"ל על משטרת רמת-גן. למרות העימות החריף בין המחתרות, היישוב העברי כולו התגייס לתביעת חנינה לגרונר והתנהלו מגעים קדחתניים בשאלה האם יבקש גרונר חנינה משלטון שהצהיר כי אינו מכיר. באצ"ל ציפו מהנידון למוות להפגין גבורה עילאית בכל מחיר והוא אינו מצווה להפר את עקרונות הארגון אך ורק לשם הצלת חייו. לויצקי ורבים ביישוב הניחו שאם יחתום גרונר על בקשת הערעור תיענה פנייתו בחיוב. מפקדת האצ"ל, לעומתם, הניחה שהחתימה תספק לבריטים שהות זמנית בלבד והישג יוקרתי, ולאחריה יממשו את ההוצאה להורג. לויצקי הצליח להשפיע על גרונר לחתום על ייפוי כוח המסמיכו להגיש בשמו ערעור. הוא נתן לגרונר להבין שהאצ"ל מסכים לכך. למחרת, כששמע גרונר ממקס קריצ'מן, עורך דינו מטעם האצ"ל, שמדיניות האצ"ל לא השתנתה, חזר בו מהסכמתו. למחרת חתם על מסמך שני ובו ביטל את ייפוי הכוח שנתן ללויצקי. הפרשה סחפה את היישוב למחלוקת קשה והאצ"ל הפיצו כרוז שהאשים את מוסדות היישוב בנפחדות ומרמה. דב גרונר הוצא להורג בתלייה. את המעבר שעשה לויצקי מהזדהותו עם הרוויזיוניסטים בצעירותו לאיש מפא"י וההסתדרות בבגרותו ניתן להסביר אולי בפרשה זו.

בשנות המאבק בשלטון הבריטי היה לויצקי חבר הוועדה המשפטית המייעצת לסוכנות היהודית ובייחוד בקשר למאסרים ב"שבת השחורה" (עצירי לטרון ורפיח). בראשית מלחמת העצמאות היה ביחד עם דוד גויטיין ויצחק אולשן חבר ועדת החקירה של הסוכנות היהודית בעניין הפיצוץ ברחוב בן יהודה בירושלים שקבעה, כי הפשע בוצע על ידי בריונים אנגלים. במלחמת העצמאות שימש קצין קשר בין מפקדת הצבא בירושלים ובין גורמי האו"ם.

בפרשת טוביאנסקי שהוצא להורג במשפט שדה בשל טענה לבגידה, ייצג לויצקי את אלמנתו והצליח להוכיח את חפותו בדיעבד, על אף ניסיונות טיוח נמרצים. בתו של לויצקי, נעמי, כתבה לימים: "לפני זמן מה ראיתי את פלדמן בראיון טלוויזיוני עם אילנה דיין. הוא אמר לה שמקצוע עורך דין הוא מקצוע של שקר. אני שמעתי את זה וליבי נחמץ. מיד חשבתי על אבא שלי. אני אמנם הייתי קטנה כשהוא מת, אבל אני ממש לא מאמינה שהוא ראה במקצוע הזה מקצוע של שקר. כמו תמיד, תלוי רק מה עושים איתו. כשמתגייסים למען אברג'יל, אולי. אבל  מי שיש לו ברזומה של מסכת חייו ולו פרשת טוביאנסקי אחת כזאת, ועוד במסכת חיים קצרה כמו זו של אבא שלי, יכול רק להיות גאה. הוא הציל חיים".

בפרשת הטבח בכפר קאסם ייצג לויצקי את שמואל מלינקי, מפקד הגדוד במשמר הגבול שהיה הנאשם העיקרי בטבח. לויצקי הציע למלינקי קו הגנה בעייתי. מצד אחד טען שמלינקי מילא פקודות של מפקדים גבוהים ממנו, כלומר, הייתה בעיה בפקודות עצמן, ועל כן היה חייב שלא לציית להן. מצד שני טען, שפיקודיו של מלינקי לא מילאו את פקודותיו כפי שניתנו, ומכאן שהפקודות שניתנו היו חוקיות. בכך הציג לויצקי בפני בית המשפט טיעון שהייתה בו סתירה פנימית, וגם יצר חיץ מזיק בין מלינקי לבין יתר הנאשמים.[2] לויצקי היה אז מהסנגורים המנוסים ביותר במדינה וכנראה הבין כי הפרשה חמורה והפיקוד העליון הצבאי והמדיני מחפש שעיר לעזאזל. יכול להיות שבקו הגנה זה ביקש לויצקי למצוא כל דרך גם אם היא סותרת, כדי שמלינקי ינצל מתפקיד השעיר לעזאזל של הפרשה.

לויצקי ייצג, בין היתר, נאשמים במשפטי הקאפואים – שהואשמו על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950.[3] משפטים אלה לא זכו לחשיפה רבה בעיתוני התקופה והמשתתפים בהם ובקהל היו לרוב ניצולי שואה. המשפטים היו מורכבים מאוד, כיוון שהנאשמים היו גם הם קורבנות של המשטר הנאצי ולשופטים בארץ היה קשה לשפוט על מעשים אלו שהתרחשו במלחמה באירופה, מרביתם של הנאשמים שוחררו או נידונו לעונשים קלים.[4]

בתקופת השלטון הבריטי שימש לויצקי כמרצה בבית הספר הממשלתי למשפטים בירושלים (החוק הבינלאומי הפרטי, פרוצדורה משפטית), וגם בבית-הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב (חוק המסחר), ומאז קום המדינה ועד שנת 1956, היה חבר המועצה המשפטית. בין יתר תפקידיו הציבוריים הוא היה יו"ר אגודת עורכי-הדין בירושלים, חבר הוועד המרכזי להסתדרות עורכי-הדין בישראל וחבר ועד סניף מפא"י בירושלים.

במדור ה"יזכור" שפורסם בכתב עת "הפרקליט", נכתב כי "השתתפותו במוסדות רבים מנעה ממנו לדייק במועדי הופעותיו בבתי המשפט, ושופטים וחברים נהגו לכנותו בדרך חיבה: 'לויצקי המאחר'. ברם הפעם הקדים; טרם זמנו הלך, והוא רק בן 57".[5]

[1] דניאל פרידמן, לפני המהפכה – משפט ופוליטיקה בעידן התמימות, עמ' 127. עורך יהודה יערי, הוצאת ידיעות ספרים וספרי חמד, תל-אביב 2015.

[2] רוביק רוזנטל, "מי הרג את פאטמה סרסור – הרקע, המניעים והשתלשלות האירועים בפרשת טבח כפר קאסם", עמ' 38. מתוך הספר: כפר קאסם : אירועים ומיתוס, עורך: רוביק רוזנטל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, רעננה 2001.

[3] בין היתר בע"פ 22/52 יעקב הוניגמן נגד היועץ המשפטי לממשלת ישראל, ז 296, (פורסם בנבו, 23.3.1953); ע"פ 119/51 י. פל נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל , ו 498 (פורסם בנבו, 11.6.1952).

[4] רבקה ברוט, 'האזור האפור' של שיתוף פעולה בבית המשפט, תיאוריה וביקורת, 160 (2012).

[5] א. פולונסקי, "יזכור" (א), הפרקליט טז, (נובמבר 1959) (פורסם בנבו).