חיים הולצמן

עו"ד חיים הולצמן

חיים הולצמן היה עורך דין ופעיל פוליטי שפרסם מאמרים וספרים. לאחר כיבוש יהודה ושומרון החל לחקור את הנושא בראי המשפט הבינלאומי. בסוף ימיו שימש בא כוחם של העותרים הבדואים בפרשת פתחת רפיח אך נפטר במהלך המשפט.

הולצמן הוסמך כעורך דין בשנת 1959, אך לא ייצג בתיקים רבים. היה חבר במפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) ובשנת 1969 נבחר להיות נציגה בעיריית גבעתיים.

במסגרת פעילותו הפוליטית, הולצמן היה עורך וכותב קבוע בעיתון "על המשמר", בטאונה של מפ"ם. הוא כתב בסוגיות משפטיות מגוונות, בין השאר, דיני עבודה, דיני משפחה, הגבלים עסקיים, וחוק לשון הרע. גם הספרים שפרסם חלשו על תחומים שונים, לרבות "דיני בחירות לכנסת ולרשויות מקומיות" משנת 1965 שכתב יחד עם שופט בית המשפט העליון יואל זוסמן, והספר "דיני תיווך בישראל" שפרסם בשנת 1971.

בעוד שכתיבתו בעיתון היתה בעיקרה אינפורמטיבית ותיאורית בעקבות חקיקה או פסיקה חדשה, עת כתב על חשיבות השמירה על שלטון החוק נקט עמדה ביקורתית. כך, למשל, במאמר ביקורת שכתב על דברי בן-גוריון, עמד על חשיבותה של הביקורת השיפוטית על החלטות הרשות המבצעת, ובמאמר אחר הנוגע לפרשת סובלן, פסיכיאטר אמריקני-יהודי שהורשע בארה"ב בגין ריגול ונמלט לישראל, כתב על הפגיעה בזכות הגישה לערכאות בכך שסובלן גורש מישראל בלא שניתנה לו אפשרות ערעור על החלטת שר הפנים לגרשו. בנוסף, הולצמן כתב בנושא דת ומדינה, דוגמת המאבק המשפטי על נישואין פרטיים. בעניין פסק דין שהתיר פתיחת תחנות דלק בשבת, ציין כי הכנסת יכולה לקבוע במפורש סגירתן אך סגירה מוחלטת בשבתות איננה סבירה.

לאחר כיבוש יהודה ושומרון בשנת 1967 היה בין הראשונים לעסוק במדיניות ישראל בשטחים, ובפרט בנושאים שנויים במחלוקת כגון הריסת בתים ומעצרים מנהליים. עם זאת, נמנע מלהשמיע קול ברור נגד נוכחות ישראל בשטחים אלו. בשנת 1968 הוציא ספר בנושא "תחיקת בטחון בשטחים המוחזקים" בו פירט את המסגרת החוקית עליה מבססת ישראל את שלטונה בשטחים, את הסתירות בין הדין הבינלאומי ההומניטארי על-פי אמנת ג'נבה לבין הצווים שהוציאה ישראל ודן בסוגיה כיצד ניתן לתקן סתירות אלו.

בערב ראיונות בתכנית "דן בן-אמוץ מראיין" שעסק בהריסת בתים אמר כי בספרו הוא מנסה לנתח 800 צווים שהוצאו בקשר לשטחים לאור אמנות בין-לאומיות. הוא ציין שהכיבוש הישראלי ביחס למשטרי כיבוש אחרים בהיסטוריה יקבל ציון "טוב מאוד", אך שבהשוואה לנדרש באמנות בין-לאומיות מגיע הציון "כמעט טוב" בשל חריגים הקיימים בצווי הממשלה ומנוגדים למשפט הבינלאומי, דוגמת מדיניות הריסת בתים.

גם במסגרת כתיבתו בעיתון "על המשמר" המשיך לעסוק בנושא השטחים וביקר את הצעת משה דיין להחיל את המשפט הישראלי בשטחים הכבושים בשל המשמעות שכרוכה בכך על פי המשפט הבינלאומי. עם זאת, בהתייחסו להחלת המשפט הישראלי במזרח ירושלים, בחר לכתוב מזווית פרקטית על הוויכוח סביב רישום חברות מסחריות כישראליות. בנוסף, הולצמן עסק בדיני לחימה ובמעמדם המשפטי של פעילי טרור. במאמר תגובה שכתב על מאמרו של יהודה באור שתמך בפעולות תגמול ופגיעה במטרות אזרחיות, הולצמן התייחס לעקרונות דיני המלחמה במשפט הבינלאומי ולחשיבות של פגיעה במטרות צבאיות בלבד. בשנת 1970 השתתף בתכנית משפט מבוים בנושא "האם יש לבטל את המעצרים המינהליים– אם לאו".

בערוב ימיו, ייצג הולצמן את העותרים הבדואים בפרשת "פיתחת רפיח" בשתי עתירות שהגיש ביולי 1972 בשם שיח'ים בדואים ששבטיהם גורשו בינואר ובפברואר 1972 מאזור פתחת רפיח. בעתירות התבקשה המדינה להתיר לעותרים ולבני שבטיהם לשוב למקומות מגוריהם מהם גורשו. הולצמן לא חשש מלבקש לחקור את האלוף ישראל טל על התצהיר שהגיש לבית המשפט לפיו הפינוי נעשה לצרכי ביטחון, וטען בלהט שהפינוי נעשה מטעמים הקשורים להתיישבות יהודית באזור, אך נענה בשלילה. בדברי הסיכום שכתב טען כי "הסיבות שכך בנו החיץ, כה משונה, אינן איפוא צבאיות, אלא מדיניות או התיישבותיות שאותן אין המשיבים רוצים לפרט" (בעמוד 175 לפסק דין). לאחר שהספיק לכתוב את סיכום הטענות בכתב העתירה, נפטר הולצמן ולא זכה להשמיעם בדיון (עו"ד גלזר טען בשמו). העתירה אמנם נדחתה לבסוף, אך טענתיו של הולצמן התבררו כנכונות שנים מאוחר יותר. בדו"ח ועדת החקירה הצבאית משנת 1972, שנותר חסוי עד שנת 2008, צוין כי "פעולת אלוף הפיקוד נעשתה בעקבות פנית הסוכנות היהודית להרחבת משבצת שדות ובמגמה לסייע להתיישבות באזור".