תמוננה של אנונימוס

טניה לוונפיש–שטרייפלר

טניה לוונפיש-שטרייפלר עמדה בראש הלשכות המשפטיות והמועצה למעמד האישה של ויצו. לוונפיש יזמה בין היתר את הצעת החוק בעניין הבטחת תשלום דמי מזונות, את הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג, וכן הביעה התנגדות לביטול אפשרות להפלה מסיבות סוציאליות, דוגמת מצוקה כלכלית בחוק ההפלות.

לוונפיש נולדה בפולין בשנת 1907, ועלתה לארץ בשנת 1935 בהיותה בת 28. על אף שלא למדה עריכת דין, השתמשה במשפט לקידום לזכויות אדם, והעידה על עצמה כי היא אינה משפטנית אלא תלמידתו הגאה של יאנוש קורצ'אק ואת תורתו החינוכית היא מיישמת בעבודתה: "אנחנו עוסקות בלשכות המשפטיות בדיני נפשות ולא בדיני ממונות" כדבריה.

היא הובילה את תהליך חקיקתו של חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב – 1972, במסגרתו הוכרו לראשונה גם אימהות גרושות, פרודות ועגונות כזכאיות לתמיכה. החוק ביקש לאפשר לאימהות ולילדיהן לקבל קִצבה מהמוסד לביטוח לאומי במצבים שבהם החייב בדמי המזונות אינו ממלא את חובת התשלום כלפיהם. במסגרת תפקידה יצרה  קשר שוטף עם שר המשפטים יעקב־שמשון שפירא, מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי ישראל כץ, יושבת ראש ועדת העבודה והרווחה שושנה ארבלי־אלמוזלינו, חברות כנסת וכן היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר. כל זאת – בכדי לקדם את חקיקת חוק המזונות. לאחר חקיקת החוק, שלחה מכתב ליו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, ובו הדגישה את תפקידו המרכזי של ארגון ויצו בהעלאת הנושא על סדר היום של מקבלי ההחלטות.

בנוגע לחוק יחסי ממון, תשל"ג-1973, פעלה במרץ רב אל מול נציגי הממשלה, ולא הרפתה מהם עד שנחקק. יתרה מכך, הואיל  וללוונפיש היה מידע רב בתחום, משום עיסוקן של הלשכות המשפטיות של ויצו, היא הייתה שותפה מלאה לחקיקת החוק. במהלך הדיונים בהצעת החוק, הציעה להגביל באופן כללי את אפשרות ההתניה על החלוקה השווה. זאת, משום שבעת הדיון בבתי הדין הרבניים, הדיינים לא פוסקים בענייני רכוש אלא דוחקים בבני הזוג להגיע להסכם בכוחות עצמם – הסכמים אשר ברובם נוטים לטובת הגבר, משום יחסי הכוחות המובנים בין הצדדים. בנוסף, דרשה להגביל באופן ישיר את שליטתם של בתי הדין בחלוקת הנכסים וזאת באמצעות ניתוק בין מועד הגט הסופי לבין מועד איזון המשאבים.

עוד, הביעה התנגדות נחרצת בנוגע לביטולו של הסעיף הסוציאלי בחוק ההפלות אשר התיר הפלה מסיבות סוציאליות, דוגמת מצוקה כלכלית. במכתב שכתבה לעיתון מעריב, אמרה כי: "…ויצו מוחה על ההתעלמות מהמצוקה של אותו ציבור נשים הנזקק להפלה מחמת תנאים משפחתיים וחברתיים קשים וזאת בשל שיקולים בינמפלגתיים קואליציוניים…" למרות המאבק הממושך, בסופו של יום סעיף 5 בוטל.

נושא נוסף אותו קידמה הוא הרחבת מקומן של הנשים בפוליטיקה הישראלית. לצורך כך, ערכה סמינרים רבים לפיתוח התודעה הפוליטית של נשים וכן דחפה לכך כי נשים יקבלו מקום נרחב יותר במערכת הפוליטית. כשנשאלה מדוע אף לא אחת מהנשים שסיימו את הסמינר עוסקת בפעילות פוליטית השיבה: "…אבל זה לא משום שהנשים אינן מוכשרות די הצורך, אלא בשל הדעות הקדומות של הגברים והנומרוס-קלאוזוס (=הגבלה מספרית מטעם החברה) המוטל עליהן…".

לוונפיש פעלה בנושאים רבים נוספים, אשר קצרה היריעה מלהרחיב בעניינם: תמכה בהפללת בעל מכה את אשתו, הענקת מעמד עובדת לאישה עקרת בית, מינוי קצינה מיוחדת לטיפול באלימות במשפחה, פניות לשר החינוך בבקשה ללמד בביה"ס על מעמד האישה, הקמת מרכזי מידע לנשים בנוגע לזכויותיהן, נסיונות לביטול תופעת העגונות, נפגשה פעמים רבות עם חברות וחברי כנסת ואף הזמינה חברות כנסת לתת דין וחשבון לחברות המועצה למעמד האישה של ויצו ועוד.

לוונפיש נפטרה ב-17.5.1993 בגיל 86 ונקברה בבית העלמין העירוני בחולון. היא היתה אישה פמיניסטית חזקה, אשר פעלה לקידום זכויותיהן של נשים במגוון תחומים, ובכמה מישורים – ברמת המדיניות (אל מול שרים וח"כים), ברמה הפרטנית (כגון באמצעות עריכת סמינרים להעלאת מודעות פוליטית לנשים או במתן אוזן קשבת בלשכות המשפטיות ובמרכזי המידע) וכן אל מול ביהמ"ש (בין היתר בכל הנוגע לביטול תופעת העגונות). אישה כמותה, ראוי שתזכה לחשיפה רבה מזו שזכתה לה עד כה.