עו"ד יהודית קרפ

עו"ד יהודית קרפ מהווה דוגמה בולטת למשפטנית בשירות הציבורי, שפעלה כמשרתת ציבור ובכך נשאה על עצמה את המחויבות לפעול למען האינטרס הציבורי, תוך מאבק על זכויות הפרט – נאשמים, קורבנות עבירה, נשים וילדים, לאורך כל שנות הקריירה שלה. במהלך שנות פועלה כמשפטנית ציבורית, יהודית קרפ הצטיינה בתחומה – החל מימיה כסטודנטית ועד שמונתה למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, תפקיד מפתח מרכזי ורב עוצמה בשירות הציבורי.

קרפ, ילידת 1937, נולדה וגדלה בירושלים, סיימה את לימודי התואר הראשון במשפטים בהצטיינות בשנת 1961, והתמחתה בלשכתו של שמעון ארגנט כסגן נשיא בית המשפט העליון ובמחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. קרפ עבדה במשרד המשפטים והתקדמה במערכת עד לתפקיד המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט פלילי) בטרם פרישתה בשנת 2002.[1] כיום קרפ היא חברת המועצה הציבורית של ארגון "יש דין".

צומת מרכזית אחת הזכורה בקריירה של עו"ד קרפ היא ועדת קרפ והדו"ח שהפיקה הוועדה בשנת 1983. הוועדה הוקמה לאחר עתירה לבג"ץ בעניין פעולות דין עצמי שביצעו יהודים באזור יהודה ושומרון בשכניהם הפלסטינים לצד היעדר פעילות אכיפתית וחקירתית מטעם כוחות הצבא והמשטרה בעניין. הדו"ח שכתבה קרפ פורסם לאחר שנה של חקירות הוועדה, וקבע באופן נחרץ כי:

"העולה במקובץ מהאמור הוא, שממצאי צוות המעקב יש בהם כדי להצביע על ליקויים של ממש בתפקוד המשטרה בתחום חקירתם של אירועים על רקע יחסי שכנים של ישראלים ותושבים מקומיים ביו"ש ושל תלונות התושבים המקומיים נגד הישראלים."

ובסיכום הדו"ח כתבה כך – "…לא במעקב טכני אחר החקירות, לא באמות מידה של שיטות חקירה ולא בזוית הראיה המשפטית טמון המפתח, אלא בשדוד מערכות במושגי שלטון החוק במובנו הרחב והעמוק". הדו"ח עורר סערה פוליטית, ואף גרם להתקפות אישיות נגד קרפ עצמה.

כמו כן, קרפ לקחה חלק מרכזי בצוות הבדיקה המיוחד, "צוות השלושה", שבדק את ממצאי החקירה המשטרתית בפרשת קו 300. לאחר הפיגוע בקו 300 ותפיסת המחבלים, נהרגו המחבלים על ידי אנשי שב"כ לאחר שנחקרו, בעוד אנשי השב"כ טענו כי המחבלים מתו במקום. צוות הבדיקה, שהתמקד במישור הפלילי קבע, על פי דיווחים בעיתונות, כי אנשי השב"כ לא שיתפו פעולה עם המשטרה ונמנעו מהצגת גרסאות אמת, פעולות שלא ניתן להצדיק מטעמי ביטחון המדינה. בראיון עימה, קרפ הגדירה את המקרה כ"ציון דרך במאבק על שלטון החוק במדינה". כמו כן, קרפ עמדה בראש ועדה שבחנה את  עבירת האונס בשנת 1977 בסופה סוכם כי ישנו צורך בהכרה בעבירת האונס בתוך המשפחה, והבחנה בינה לבין עבירת התקיפה. לצד כל אלו, קרפ פרסמה דו"ח בשנת 1989 שבחן מחדש את התנהלות גופי החקירה והאכיפה בעניין עבירות אלימות במשפחה.

שמה של קרפ עלה בעוד כמה הקשרים, בעיקר בתחום הפלילי. כך, לא היססה לעמוד מול התביעה הכללית בעניין רצח דני כ"ץ. ריבוי הספקות סביב המורשעים ברצח הוביל אותה לכתיבת דו"ח בשנת 1992, שקבע כי התביעה הסתירה את עצם קיומה של חקירת שב"כ שנועדה לבחון האם הרצח בוצע ממניע לאומני, ואת מסקנתה השלילית של החקירה. כמו כן, הדו"ח העלה ממצאים קשים בעניין האלימות המשטרתית שננקטה במהלך חקירת הנאשמים. בעקבות הדו"ח, התקיים משפט חוזר לנאשמים אך בסופו של יום הם לא זוכו, והשתחררו רק בשנת 2017. כמו כן, קרפ ביקשה לפתוח מחדש את משפטו של עמוס ברנס אשר הואשם ברצח רחל הלר, וזוכה במשפט החוזר בשנת 2002, לאחר שלושה ערעורים.

מלבד פעילותה בזירה הציבורית בישראל, הייתה חברה בוועדת זכויות הילד של האו"ם בין השנים 2003-1995, נטלה חלק בצוות המו"מ להסדרת היחסים עם מצרים לאחר חתימת הסכם השלום בשנת 1978, הובילה את המשלחת הישראלית בקונגרס של האו"ם בעניין מניעת פשיעה וטיפול בעבריינים, וכן הייתה חברה פעילה בוועדות נוספות שעסקו בסוגיות בתחום המשפט הפלילי.

יהודית קרפ פעלה כמשרתת ציבור במלוא מובן המילה, ובמהלך שנותיה במשרד המשפטים חתרה לקידומן של זכויות אדם במשפט, והשתמשה במשפט כזרקור להארת פינות אפלות בחברה הישראלית. מחויבותה לשלטון החוק וחקר האמת סימנו את פועלה הנועז במהלך השנים – בתחומי המשפט הפלילי, התמודדות עם טרור וסוגיות ביטחון, יחסים בין התביעה לפרט, זכויות נשים, אלימות נגד נשים ונושאים רבים אחרים. קרפ פעלה באופן בלתי מתפשר לאיזון בין סמכויות המדינה לשמירה על זכויות האדם, במגוון רחב של הקשרים ובצמתים ציבוריים רבים. היא לא היססה לומר את האמת המשפטית, גם כשהדברים היו לא נוחים או מעוררי מחלוקת, ועל כן בעיניי פעילותה לאורך השנים מהווה מודל של נחישות, מקצועיות ומחויבות לציבור.

[1] רשומה זו מבססות בין היתר על רשומתם של פרנסס רדאי ומיקה לוי באנציקלופדיה לנשים יהודיות בכתובת –  https://jwa.org/encyclopedia/article/karp-yehudit