תמוננה של אנונימוס

עו"ד יהודה רסלר

יהודה רסלר נולד בגליציה בשנת 1941. משפחתו נמלטה לסיביר, והוא הגיע ארצה בגיל ארבע, במסגרת עליית "ילדי טהרן". הוא למד משפטים באוניברסיטת תל אביב והוסמך כעורך דין באוקטובר 1966. הוא פתח משרד עורכי דין, ושירת במילואים כסניגור בפרקליטות הצבאית.

עו"ד רסלר זכור בעיקר בזכות מאבקו ביחס לזכויות המצויות בקו התפר שבין דת ומדינה. במובן מסוים, מאבקיו הקדימו את זמנם, וניתן לראות בעתירות שהגיש כחלק מהשינוי המשמעותי בזכות העמידה בהליכים מנהליים וחוקתיים בישראל. עיסוקו בתחום הדת והמדינה פרץ דרך לעורכי דין רבים, לא רק בתחום זה אלא גם בתחומים רבים אחרים העוסקים ביחסו של הפרט למול המדינה.

הופעתו הראשונה של עו"ד רסלר בפני בית המשפט העליון הייתה במסגרת ערעור פלילי על הרשעה של מפעיל תחנת דלק שהייתה פתוחה בשבת, בניגוד לחוק העזר העירוני. במסגרת הערעור טען כי תחנת דלק אינה מסוג העסקים שאסור להפעיל בשבת על פי חוק העזר, הטיעון התקבל  – וההרשעה בוטלה.

עו"ד רסלר שב לבית המשפט העליון זמן קצר לאחר מכן, ועסק בשנית בענייני השבת במרחב הציבורי. בחודש ספטמבר 1969, רשות השידור ביקשה להרחיב את פעילותה ולשדר באופן יום-יומי ולא רק במשך ארבעה ימים בשבוע, בהתאם להחלטת ממשלה ממאי 1969. עם זאת, בין החלטת הממשלה למועד מימושה השתנה הרכב הממשלה, והממשלה הנוכחית התנגדה למהלך. בהגיע חודש ספטמבר, מועצת רשות השידור התקדמה ונערכה לשידור, אך הוגש ערר על המהלך, שהתקבל על ידי ראשת הממשלה גולדה מאיר, כך שהרשות הייתה מנועה משידור בשבת. לעו"ד רסלר לא הייתה זכות עמידה בפני בג"ץ, שכן לא היה ברשותו מקלט טלוויזיה, ועל כן הוא גייס את עדי קפלן, גיסו, כעותר, וייצג אותו בפני בג"ץ. בערב שבת השיג צו מניעה מבית המשפט העליון כנגד החלטת ראש הממשלה, ואפשר לרשות השידור לפעול על פי החלטתה כבר באותו ערב. בשנים מאוחרות יותר, עתר לבג"ץ בעניין גיוס בני ישיבות וכן בעניין המעבר לשעון קיץ.

בחינת עבודתו של עו"ד רסלר, אשר אינו "עורך דין לזכויות אדם" באופן מוצהר או מכוון, מעלה  את קיומן של שתי מגמות בהיסטוריה המשפטית בישראל. ראשית, הוא בחר לפעול בנושאים הקשורים לממשקי דת ומדינה, סוגיה רגישה הכרוכה בזכויות שונות של אזרחי המדינה והמשפיעה על יחסים בין-מגזריים בחברה הישראלית. שנית, בפועלו ניכרת ההתפתחות סביב זכות העמידה בערכאות: עתירותיו הוגשו בתקופה בה זכות העמידה פורשה באופן דווקני ומצומצם יותר, ולעתים נדחו מסיבה זו. עתירות דומות שהוגשו בשנים מאוחרות יותר כבר נידונו בבית המשפט מבלי שהעותרים נדרשו להראות עניין אישי בעתירה.

היכרותנו עם בית המשפט ועם מאבקים עקרוניים מלמדת כי לרוב, בית המשפט אינו משתנה בין לילה, ולעתים עתירות שנדחות מכינות את הקרקע לעתירה שמתקבלת. נראה כי ניתן, בזהירות, לייחס לפועלו של עו"ד רסלר, בין היתר, את שינוי המגמה בבית המשפט בנוגע להרחבת זכות העמידה בעתירות עקרוניות.

בשנים האחרונות נוהלו נגד עו"ד רסלר הליכים משמעתיים בבית הדין של לשכת עורכי הדין, בגין שליחת יד בכספי פקדונות, התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, והפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח. בית הדין המחוזי הרשיע אותו וגזר עליו ארבע שנים של השעיה בפועל. עם זאת, בערעור שהוגש לבית הדין הארצי, זוכה עו"ד רסלר מרוב ההאשמות שייוחסו לו, וגזר דינו הומר להשעיה על תנאי. בתקשורת דווח כי בשיקולים לעונש הוזכרו – "אישיותו המיוחדת של רסלר, גילו, תרומתו ארוכת השנים לעולם המשפט בישראל, כמו גם נסיבותיו האישיות העגומות". לעומת זאת, נאמר כי "לצד הזכות, יש לשקול את משמעות הדברים גם לכיוון ההפוך, בבחינת 'האצילות מחייבת', שמו של רסלר שהולך לפניו – ואשר בגינו הופקדה בידו האחריות הכבדה בעסקות שרקם".