לאה אזולאי-וינברג

עו"ד לאה אזולאי-וינברג ז"ל (1923–2007)

עו"ד לאה אזולאי-וינברג נולדה בשנת 1923 בשכונת מאה שערים בירושלים. בת זקונים להוריה, שלום ומלכה אזולאי. אמה של וינברג-אזולאי הייתה מעורבת בעשייה קהילתית. בין היתר, ייסדה את "עזר לחם לעניים", מיזם לאיסוף מצרכים לנזקקים. מלבד זאת, דאגה האם מלכה לחתום ערבויות לכל דורש. אזולאי-וינברג אמרה, כי הייתה מתביישת באמה, אשר נהגה לאסוף שאריות מזון באירועים לטובת חלוקתם לנזקקים. כאשר בגרה הבינה את מעשי אמה, ואף ניסתה ללכת בדרכה.

אזולאי-וינברג למדה בבית הספר ע"ש אולינה דה-רוטשילד, והייתה ראשונה בכיתתה מבחינת הישגים לימודיים. מכיוון שהצטיינה במתמטיקה, תכננה אזולאי-וינברג ללמוד בטכניון בחיפה. אלא, שאביה אסר עליה לעזוב את בית המשפחה בירושלים. אזולאי-וינברג החליטה להצטרף לחברה ללימודי משפטים בעיר. בין השנים 1946-1944 התמחתה במשרדם של ד"ר משה זמורה, פליכס רוזנבליט, חיים קרונגולד וישראל בר-שירה. אזולאי-וינברג נהגה לומר, כי עו"ד קרונגולד לא האמין בנשים עורכות דין, והיא נדרשה להוכיח את עצמה, כדי שיקבל אותה ויסמוך על עבודתה.

בשנת 1948 נישאה לראובן וינברג, אותו פגשה כמה שנים קודם לכן. בתום לימודי המשפטים, התגייס ראובן לחיל האוויר הבריטי, והקשר בין השניים התבסס על חליפת מכתבים. כדי לקדם את הקשר ביניהם, וכדי "להימלט" מתוכניות השידוכים של אמה, פנתה אזולאי-וינברג לשופט חיים כהן, כדי שיסדר עבור ראובן משרה בפרקליטות בתל-אביב, והם יוכלו להינשא. השניים נישאו ועברו להתגורר בתל-אביב. עם המעבר לתל-אביב קיבלה אזולאי-וינברג מינוי כשופטת שלום, אלא שעמיתיה שכנעו אותה לוותר על המינוי בשל מה שהם כינו "אופייה הנמרץ". תחת זאת, פתחה אזולאי-וינברג משרד עצמאי בחדר ששכרה מעו"ד רודי אברם. לימים הפכו השנים לשותפים. בשלב מסוים התפרקה השותפות, ואזולאי-וינברג המשיכה לבדה והתמחתה בתחום האזרחי בכלל ובתחום הנזיקין בפרט. לזכותה ניתן לזקוף כמה תקדימים כדוגמת עניין ציון חב' לביטוח נגד עזבון בוסקילה ז"ל, שעניינו פיצויי נזיקין בגין תאונת דרכים, שגרמה למותו של המפרנס העיקרי במשפחה. באותו עניין אף מתייחסת המשנה לנשיא, כב' השופטת מרים בן-פורת, לעו"ד אזולאי-וינברג בציינה: "לטענת באת-כוחה המלומדת של המערערת – עורכת הדין לאה וינברג, שטענה לפנינו בכישרון ובטוב-טעם". באמצע שנות השישים עזב ראובן את משרתו כסגן פרקליט מחוז תל אביב, והצטרף אל אזולאי-וינברג לניהול המשרד מבחינה פיננסית ואדמיניסטרטיבית.

לבני הזוג נולדו שלושה בנים. אזולאי-וינברג העידה, כי אלה היו תמיד בראש מעייניה, למרות עבודתה התובענית. לראיה, היא סירבה להתמנות לשופטת בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע עד שבנה הצעיר ישלים את לימודיו בבית הספר התיכון. אזולאי-וינברג נהגה לומר, כי חייה של אישה ואם עובדת אינם פשוטים. בנה תיאר אותה כ"ממציאת הפמיניזם".

אזולאי-וינברג הקדישה את זמנה גם לפעילות ציבורית רחבת היקף. בתום מלחמת השחרור, ייצגה בהתנדבות את אלמנות צה"ל. היא כיהנה כחברה בבית הדין של קופת חולים, חברה בהנהלת הליברלים העצמאיים, חברה בבית הדין של לשכת עורכי הדין, חברה בבית הדין של הליכוד, חברה באיגוד נשים אקדמאיות בישראל ונשיאת איגוד המשפטניות בישראל.  בשנת 1967 אף ייצגה את האיגוד בוועידת הארגון הבינלאומי של המשפטניות, ונבחרה שם לתפקיד המזכירה הכללית של הארגון הבינלאומי. לארגון המשפטניות הבינלאומי מעמד של משקיף באו"ם, וועדות הארגון עוסקות בבעיות הנוגעות למעמדן של נשים וילדים. בראיון שנערך עמה, ייחסה אזולאי-וינברג את בחירתה למזכירה הכללית, בין היתר, לתרומתן הרבה של הנציגות הישראליות לדיוני הוועידה. אזולאי-וינברג ראתה בתפקידה זה גם אמצעי להידוק הקשרים עם משפטניות בארצות שונות, כפי שהיא תיארה: "…בעת דיוני הועידה נקשרו יחסים ידידותיים בין נציגות ישראל לבין נשיאת הארגון, ד"ר מרנגיס מנוצ'ריאן, שהיא תושבת אירן. המרחק בין טהראן לבין תל-אביב אינו כה גדול". בשנת 2001 זכתה אזולאי-וינברג בפרס "נשים במשפט" מטעם לשכת עורכי הדין בישראל.

לאחר פטירתו של ראובן בשנת 1986, נישאה אזולאי-וינברג בשנית. עד יומה האחרון המשיכה אזולאי-וינברג להגיע למשרדה, אולם הקדישה את עיקר זמנה לפעילות צדקה ופעילות ציבורית. עם צמצום פעילותה במשרד, נטל על עצמו בנה ישראל את העבודה במשרד עורכי הדין.

אזולאי-וינברג נפטרה ב-2 באוגוסט 2007.[1]

[1]  מבוסס על הערך "לאה אזולאי וינברג" מתוך הספר: רות הלפרין קדרי ואייל כתבן עורכות הדין הראשונות בארץ

   ישראל 1930-1948, עמ' 75-72, אוניברסיטת בר-אילן (2009).