תמוננה של אנונימוס

עו"ד לאה צמל

לאה צמל היא עורכת דין ופעילה פוליטית ירושלמית המשלבת בין עבודתה כסנגורית ובין תפיסות עולמה הפוליטיות ביחס לסכסוך הפלסטיני ישראלי. היא למדה  משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ואת התמחותה כעורכת דין עשתה אצל עו"ד פליציה לנגר. מאז, במשך 40 שנה, היא מייצגת בעיקר נאשמים בעבירות בטחון בפני ערכאות צבאיות ואזרחיות מרביתם פלסטינים ובכללם כאלו שביצעו עבירות חמורות.

את פעילותה הפוליטית החלה צמל בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש השטחים הפלסטינים, והייתה פעילה בקבוצת "מצפן". מספר פעמים ניסתה להיבחר לכנסת כחברה במפלגת בל"ד על אף שבכל המקרים התמודדותה הייתה בעיקר הצהרתית שכן הוצבה במקומות לא ריאליים.

פועלה המשפטי הוא תוצאה של השקפותיה הפוליטיות וההומאניות. בשונה מעורכי דין אחרים המתיימרים להיות אנשי מקצוע ניטראליים, היא אינה מהססת לומר בפה מלא שהיא מעוניינת לקדם סדר יום פוליטי. עמדתה הפוליטית והמשפטית היא שלאנשים החיים תחת כיבוש אכזר יש זכות להתנגד לו ובוודאי שיש להם זכות לייצוג משפטי עת הם עומדים לדין על מעשים חמורים ככל שיהיו, ובכלל זה כשהם מבצעים פיגועי התאבדות. לפיכך, היא אינה שומרת על עמדה משפטית נייטראלית וטוענת למשל שלא תייצג משתף פעולה עם ישראל, "אשר מוכר את עמו לכוחות הכיבוש".

על אף הביקורת הקשה שמוטחת בה לפרקים, היא ממשיכה לייצג נאשמים שיש להם "דם על הידיים", ללא מורא. היא בין עורכי הדין היהודים המעטים שמהינים לעשות כן באקלים הישראלי הנוכחי. היא סנגורית, אבל היא אינה נותרת מצד זה של המתרס המשפטי. בשנת 1992 היא התייצבה כעותרת לבג"ץ כנגד גירוש 415 פלסטינים שהואשמו בפעילות מטעם ארגון חמאס ללבנון וכעותרת בהליכים נוספים. היושרה שלה ואומץ ליבה ראויים להערכה. כשהיא נשאלת על המניעים שלה לייצג פלסטינים שביצעו פיגועים קשים היא אינה מסתפקת בנימוקים של הליך הוגן וזכות הגישה לערכאות שמוקנית לכל אדם אלא חוזרת שוב ושוב על כך שהיא אינה תומכת בפעילות אלימה כמו פיגוע התאבדות, אבל מבינה את הנסיבות שהובילו לפעולות כאלו. היא שמה דגש על ההקשר שלהן, של דיכוי, פערי כוח אדירים וכיבוש ארוך שנים. עמדות מסוג זה לא רק שזוכות לדה-לגיטימציה הולכת וגוברת, אלא שהן מסכנות במידה רבה את מעמדה המקצועי כעורכת דין ואת יכולתה לפעול באפקטיביות בזירות המשפטיות השונות ואף על פי כן היא מתעקשת לבטאן.

צמל זכתה במספר פרסים חשובים: ב-1996 קיבל בשם הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל (יחד עם המרכז הפלסטיני לזכויות האדם), את פרס "חירות, שוויון, אחווה", פרס זכויות האדם החשוב ביותר שניתן על ידי ממשלת צרפת. ב-2005 זכתה צמל (ביחד עם עורך דין מוחמד נעאמה) בפרס על שם הנס ליטן מטעם איגוד עורכי הדין הדמוקרטיים הגרמנים והאירופאים.

כאשר התבקשה באחד הראיונות לתקשורת לציין מקרה אחד שחשוב לה במיוחד, היא סיפרה דווקא על אישה צעירה שביקשה לבצע פיגוע התאבדות בישראל. מפעיליה הורידו אותה מן הרכב בעיר גדולה, והיא שוטטה ברחובות כשחומרי הנפץ עליה. לאחר שהתבוננה בעוברים ושבים החליטה שלא זו תהיה דרכה להיאבק בכיבוש ושלא תפוצץ את עצמה. צמל מסיימת את הסיפור בכך שלמרות זאת, היא הועמדה לדין בישראל ונדונה ל-7 שנות מאסר. המקרה נגע לליבה אם כך, הוא של אישה שבוחרת שלא לנקוט באלימות ומנגד היא מחזירה אותנו להקשר, העוולות של מערכות הצבאיות ומערכת בתי המשפט הצבאיים.

אל לאה צמל התוודעתי לראשונה דרך לקוחות שלה. חברים סיפרו לי על הקשר האישי והמקצועי התומך שעה שהם הועמדו לדין על פעילות טרור והיא ייצגה אותם. מספרים על אישה נעימה, מסבירת פנים ונגישה, שהייתה קרן אור בתקופה הקשה של החקירות וההליך המשפטי נגדם, וכן לאורך כל תקופת המאסר שנמשכה שנים ארוכות. גם לאחר השחרור וכחלוף שנים רבות הם שומרים עימה על קשר. על רקע היחסים ההירארכיים המובנים בין עורך דין ללקוח, ועוד יותר בין עורכת דין יהודייה ללקוח פלסטיני, היכולת להיות אדם ועורכת דין כאחד, ראויה להערכה.