עו"ד סמדר בן נתן

עו"ד בן נתן פועלת בצניעות, באצילות ובהתמדה שנים רבות בתחומי זכויות האדם "הקשים" ביותר לעיכול בחברה הישראלית, וכל זאת ללא רתיעה, ומתוך אמונה ושאיפה עזה לשינוי  המציאות. עו"ד בן נתן נולדה בנהלל, איבדה את אביה כשהייתה בת שלוש במלחמת יום כיפור, גדלה ברמת השרון ובתל אביב, היא אמא לשני ילדים וכיום עומדת לסיים את הדוקטורט בארצות הברית. היא הוסמכה כעורכת דין בשנת 1996, התמחתה אצל עו"ד אביגדור פלדמן, ועבדה אצלו במשך מספר שנים. אצל עו"ד פלדמן עוצבה זהותה בתחום זכויות האדם. בין היתר ייצגה עימו את הנאשמים ברצח הילד דני כץ במשפט החוזר.

בשנת 2001 פתחה משרד עצמאי ובמסגרתו התמחתה במשפטים בעלי אופי פוליטי, בזכויות אסירים, הגירה ודיני פליטים, עינויים, זכויות בהליך הפלילי, וכן ייעוץ וכתיבה עבור ארגוני זכויות אדם. היא ייצגה את האסירה הפוליטית טלי פחימה, את סרבנית המצפון ליאורה מילוא, הגישה עתירות לתביעות פיצוי בשם קורבנות סחר כנגד המדינה והסוחרים וכן הגישה עתירת לבג"ץ בשם קואליציה רחבה של ארגונים פמיניסטיים לאסור על שידורי ערוץ פלייבוי בישראל. בן-נתן היתה מעורבת בשורה של עתירות מרכזיות לבג"צ, שהשפיעו על דמותה של המדינה. כך למשל בג"ץ הקשת המזרחית הדמוקרטית בעניין שינוי ייעוד קרקע חקלאית, בג"ץ בנושא שיטות החקירה של השב"כ ("בג"ץ העינויים") ומשפט סולימאן אל-עביד שהואשם ברצח חנית קיקוס ז"ל.

עו"ד בן נתן פרסמה מספר מאמרים רב, ביניהם: מאמר העוסק בביקורת על פסיקת בית המשפט העליון בעניין פלייבוי[1] ; מאמר ביקורת על החוק בבתי המשפט הצבאיים; מאמר על המחדלים בחקירת אירועי אוקטובר 2000, וכן על בחירתה לייצג את שבויי חיזבאללה בישראל.

בשנת 2005 ביום העצמאות נבחרה בן-נתן להדליק את אחת המשואות בטקס יום העצמאות האלטרנטיבי מטעם "יש גבול" ואלו מקצת מדבריה בעת הדלקת המשואה:

אני, סמדר בן-נתן, עורכת דין מתל אביב, מדליקה משואה זו כנגד משטר ההפרדה ההולך ונכפה עלינו על ידי ממשלת ישראל, ולמען הסירוב להיות מופרדים. לכבודה של האסירה הפוליטית טלי פחימה, שביקשה לחצות את מחסומי ההפרדה ויושבת כבר למעלה מתשעה חודשים במעצר. בראש ההפרדות עומדת ההפרדה בין דם לדם. הממשלה משלחת חיילים וטייסים "לחסל" פלסטינים, ובאותה נשימה אינה מסכימה לשחרר אסירים "עם דם על הידיים". ההפרדה והאפליה מובנות במערכת המשפטית ובבתי הכלא – הענישה, קציבת העונשים, השחרור המוקדם ותנאי הכליאה, כולם נפרדים, כולם מבחינים בין דם לדם.

בואו נסרב להיות מופרדים, נגלה שותפות וסולידריות עם בני העם הפלסטיני, נראה, נחשוף ונאבק יחד נגד עוולות הכיבוש ונגד החיים המופרדים.

בן-נתן שמשה גם כיו"ר הוועדה למעמד האישה בלשכת עורכי הדין, ועסקה בעיקר בניסוח תגובות להצעות חקיקה. היא שימשה כשותפה ויועצת משפטית לקואליציית הארגונים, וביניהם "האקדח על שולחן המטבח", הפועל להפסקת נטילת נשקי אבטחה לבתי מאבטחים ולצמצום תפוצת הנשק הקל במרחב האזרחי, כצעדים מעשיים לצמצום אלימות כלפי נשים; יועצת משפטית של הועד הציבורי נגד עינויים בישראל; ויועצת לדוח המיוחד של האו"ם בנוגע לשיטות עינויים מיוחדות. במקביל החלה לתרגם את הידע המעשי שרכשה לכתיבה אקדמית. במסגרת  התואר השני במשפטים באוניברסיטת תל אביב כתבה עבודת תיזה על בתי הדין הצבאיים בשטחים. כיום היא שוקדת על עבודת הדוקטורט שלה, שנושאה הוא תושבים- אויבים: בתי הדין הצבאיים בישראל והשטחים הכבושים 2000-1967 ומשמשת כחוקרת אורחת באוניברסיטת ברקלי.

 

על פועלה זה ניתנה לה שורה ארוכה של פרסים ומלגות: בשנת 2007 נבחרה על ידי מגזין "פורבס" כאחת מ- 50 הנשים המשפיעות ביותר בישראל, ובשנת 2017 נבחרה לרשימת 50 הנשים המשפיעות ביותר בישראל על ידי העיתון גלובס. בשנת 2006 קיבלה עו"ד בן נתן אות הוקרה מטעם הסניגוריה הציבורית בישראל על תרומתה המיוחדת לה. כן קיבלה מלגת מחקר ממרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטת תל אביב (2014) ומלגת המחקר מטעם מכון וולטר לבך לדו קיום יהודי ערבי באמצעות חינוך (2018).

נדמה כי, עו"ד בן נתן, אמרה על עצמה את המילים שמשקפות יותר מכל, את הדרך המיוחדת שבה היא פועלת בתחום זכויות האדם בישראל: "אני חושבת שיש כאן שתי מערכות משפט נפרדות במדינה. מהניסיון הלא גדול שלי נראה לי שיש כאן מערכת משפט לא רעה בכלל ליהודים, בעיקר בתחום האזרחי והמסחרי – מתייחסים בכובד ראש, מקדישים את הזמן ואת המשאבים שהם דורשים. אבל אני חושבת שלערבים ולמיעוטים אחרים, בעיקר לערבים, יש מערכת משפט אחרת, שרחוקה מאוד מלעשות להם צדק…. יש כאן מערכת משפט נוספת שהיא כמעט בלתי נראית על ידי רוב האזרחים במדינה – מערכת המשפט האזרחי בשטחים, שפועלת בסטנדרטים אחרים לחלוטין, ולדעתי היא לחלוטין לא עומדת בקריטריונים של מערכת המשפט, אלא היא חלק מהמנגנון של הכיבוש הצבאי".

בדרך זו מטביעה בן נתן את חותמה כבר שנים במגוון תחומים הקשורים לזכויות אדם, זכויות אזרח ונשים ותורמת רבות לפיתוח נושאים המצויים בליבת זכויות האדם "הקשה" יותר של ישראל, והמשמעותית ביותר, תוך ייצוג נאשמים ועותרים שקולם לא נשמע, באמצעות פעילות עם ולמען עמותות, ובמחקר אקדמי חלוצי.

[1] "חופש הביטוי, גזענות ופורנוגרפיה: הערה לפסק הדין בעניין ערוץ פלייבוי", בתוך: בשר ודמים: זנות, סחר בנשים ופורנוגרפיה בישראל  עמודים 259-270 (עורכות: אסתר הרצוג ואראלה שדמי, 2013).