עו"ד עדי לוסטיגמן

עו"ד עדי לוסטיגמן היא עורכת דין המתמחה בסוגיות סבוכות ומורכבות של הסדרת מעמד בישראל. היא מייצגת מזה כמעט שני עשורים בנחישות והתמדה תושבי קבע פלסטינים מירושלים המזרחית ובני משפחותיהם, אנשים חסרי מעמד בעולם ומבקשי מעמד בישראל, כולל מקרים הומניטריים קשים.

עדי היא בעלת תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת Warwick בבריטניה, ותואר שני במשפטים בהצטיינות מהאוניברסיטה העברית. היא התמחתה בפרקליטות המדינה, במחלקה לסכסוכי עבודה. בחירתה בלימודי משפטים לא הייתה חפה מהתלבטויות, והן ליוו אותה במהלך כל לימודיה ואף בתקופת ההתמחות. אך עם תחילת העבודה במוקד להגנת הפרט, ארגון זכויות אדם המסייע לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים שזכויותיהם הופרו על ידי ישראל, התפוגגה ההתלבטות לחלוטין. החשיפה לעוולות רשויות המדינה כלפי תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית וההיכרות עם בני אדם חסרי מעמד וזכויות, לצד התובנה כי בידיה הכלים לפעול כדי להפחית את חוסר הצדק כלפיהם, הפכו להיות הגורם המניע והמדרבן לעבודתה של עדי, עד היום.

בשנת 2005, לאחר חמש שנות עבודה במוקד, פתחה עדי יחד עם עו"ד תמיר בלנק משרד פרטי בירושלים. משרדם חרט על דגלו לשים את האדם במרכז ולחתור לקידום יחס הוגן ושוויוני מצד רשויות המדינה. המשרד הוא אמנם משרד פרטי, אך במובנים רבים הוא פועל כמעין ארגון זכויות אדם, הן בשל הערכים שביסוד הקמתו והנושאים המטופלים בו, והן בשל השאיפה לתת מענה עקרוני לסוגיות לצד השגת הסעד לפרט. במסגרת עבודתה, מקפידה עדי לקחת חלק גם בתהליכים של קביעת מדיניות הרלוונטיים לתחומי עיסוקה, למשל בהשתתפות בדיונים בוועדות הכנסת.

את עבודתה של עדי ניתן לדמות לריצת מרתון. ההליכים שהיא מנהלת כמעט אף פעם אינם נפתרים במהירות או בקלות. נדרש אורך נשימה בהתמודדות ארוכת שנים עם נהלים ביורוקרטיים סבוכים והררי פסיקה מורכבת, לצד המפגש עם אטימות וחוסר צדק מצד הרשויות. במקרים בהם המאמצים העילאיים נושאים פרי, התחושה שעדי מתארת היא של אושר מזוקק. כאלו הם, למשל, מקרים של אנשים שהיו חסרי מעמד בעולם ובזכות עבודתה של עדי הם זכו לזכות הבסיסית מכולן – "הזכות לזכויות" (חנה ארנדט). כאשר אדם אותו ייצגה קיבל, סוף סוף, מעמד קבע בישראל, ציינה עדי כי "לראשונה בחייו של אמיר יש ביטוי מהותי לקיום האזרחי שלו, ולזכויותיו האנושיות, שאינו בבדיקה ואינו מותנה בהגשת ערימות של מסמכים, בשיקול הדעת ובקצב הטיפול של פקידי משרד הפנים".

עבודתה של עדי כוללת גם התמודדות עם סוגיות הקשורות לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), אותו חוק משנת 2003 אשר מטיל מגבלות ניכרות על הליכי איחוד משפחות בין ישראלים לתושבי השטחים הכבושים. חוק זה הינו בעל השפעה פוגענית במיוחד על מעמדם של ילדים של תושבי קבע פלסטינים, לאור העובדה שרשויות המדינה עושות מאמצים כבירים להחלת הגבלות הוראת השעה באופן שיצמצם את מספר הילדים הפלסטינים הזכאים למעמד בישראל. מאז חקיקת הוראת השעה פועלת עדי בעקביות להיאבק בנהלים הפוגעניים של משרד הפנים, בכדי לצמצם במידת-מה את הפגיעה של החוק בילדים ובמשפחות של תושבי ישראל. הישגיה עשויים להישמע "אפרוריים" למדי – "העלאת הגיל הקובע", "הכרה במועד הגשת הבקשה" וכו' – אולם חשיבותם והשפעתם על חייהם וזכויותיהם של מאות ואלפי ילדים היא עצומה. למשל, בזכות ערעור שהגישה עדי בשם משפחה מירושלים המזרחית והמוקד להגנת הפרט, שונו נהלי משרד הפנים העוסקים בהסדרת מעמדם של ילדים שנדרשים להוכיח קיומו של "מרכז חיים" בישראל, כך שהבקשות ייבחנו לפי גיל הילד בעת הגשת הבקשה, ולא לפי גילו בתום התקופה הנדרשת להוכחת "מרכז חיים" בישראל. שינוי זה מאפשר במקרים רבים קבלת מעמד המקנה זכויות סוציאליות, שכן המעמד שניתן נקבע לפי גיל הילד בעת הגשת הבקשה.

גם במקרה של המדיניות הפוגענית של שלילת תושבות של תושבי ירושלים המזרחית הצליחה עדי להביא לשינוי משמעותי בגישתו של בית המשפט העליון, אשר קבע באחד מהתיקים שבטיפולה שתושבים אלו הינם "תושבים ילידים" בעלי מעמד מיוחד.

בעיניי, אחד הדברים שמאפיינים את עדי ואת עבודתה הוא נכונותה ורצונה תמיד למצוא דרך להמשיך ולנסות למצוא פתרונות עבור אנשים, גם אם למתבוננים מהצד הדבר נראה בלתי אפשרי. לשאלתי האם היא מרגישה שגישה זו נשחקה לאורך השנים, ענתה עדי שעם השנים רק התחוור לה יותר עד כמה חשוב להיאבק על מה שצודק ולא להיכנע. בעיניה, בשביל האנשים שהיא מייצגת, שעתידם תלוי במאבק הזה, אין לה את האפשרות להרפות, לאור ההכרה שלפעמים אפשר לשכנע גם במקומות שנראים אבודים מבחינה משפטית. את דבריה סיימה עדי במשפט שמסביר, בעיניי, את הכוח המניע של עבודתה: "עם השנים אני מרגישה שהאמון או האופטימיות המסוימת באפשרות לשנות, התגברה אצלי. התמכרות לתקווה לשנות את המעט שאפשר".

 

(קרדיט תמונה: סימונה כצמן)