עו"ד פישל הרצברג

פישל הרצברג היה עורך דין שפעל משנותיה הראשונות של מדינת ישראל ונלחם למען עיצוב, ביסוס ושימור הזכויות הדמוקרטיות של כל אזרחי המדינה הצעירה.

פישל הרצברג (1982-1912) נולד בלודז', פולין. הוא למד משפטים ועיתונות באוניברסיטת ורשה, וסיים את לימודיו בשנת 1930. בבלוג שכתב בנו, ויקטור הרצברג, על תולדות המשפחה, מסופר כי ספרים תפסו מקום מרכזי בחייו של הרצברג. לפני שהוא ואשתו, מילה, ברחו מלודז' למסתור בתחילת מלחמת העולם השנייה, הוא חפר בור בחצר והטמין בו את ספריו. כאשר חזר ללודז' בתום המלחמה, לא הצליח לאתר את הספרייה הקבורה.

הרצברג היה פעיל ציוני. בשנת 1949 הוא ומילה אשתו עלו לארץ ועברו להתגורר בשכונת בצרון בתל אביב. בישראל פתח משרד וניתן למצוא פסקי דין שניתנו בהליכים בהם ייצג כבר משנות החמישים המוקדמות.

הרצברג שילב בין עשייתו המקצועית לאידיאולוגיה פוליטית. הוא היה חבר במק"י והתמודד מטעמה בבחירות למועצת העיר תל אביב. בהרצאה שנתן ב"חוג למשפטנים מתקדמים" אודות "הבחינה המעמדית של הפסיקה הישראלית", טען הרצברג כי "המשפט – כדברי מארכס – אינו אלא רצונו של המעמד השליט, שהועלה לדרגת חוק." בשנת 1958 ייצג הרצברג יחד עם עו"ד חנא נקארה ואחרים את עצורי הפגנות האחד במאי של מק"י באום אל פאחם ונצרת.

הרצברג עסק במגוון רב של נושאים – הדין הפלילי, תביעות נגד קצין התגמולים, גיוס לצה"ל, יציאה מן הארץ, רישוי, תיקון גיל, בחירות, דיני עבודה, חירויות הפרט כגון חופש הביטוי וחופש ההתאגדות. אך מעיון בפסקי הדין שניתנו בתיקים בהם ייצג ניתן למצוא חוט מקשר: ייצוג החלשים אשר זכויותיהם הופרו בגין עוולות של רשויות. בעבודתו של הרצברג, ובדברים שאמר בראיונות אודות התיקים בהם ייצג, מהדהדת השאיפה להפוך את מדינת ישראל הצעירה לצודקת יותר, דמוקרטית, שקופה ושוויונית, בפרט כלפי אזרחיה הערבים.

דווקא התיקים בהם הפסיד הרצברג הם אלו שעוררו אצלי אהדה ועניין כלפיו – אולי בשל תחושת ההזדהות עמו, ואולי בשל התובנה, כי לסוגיות שנדונו בהם ישנה רלוונטיות גם כיום. אחד מהתיקים המעניינים ביותר בעיניי הוא עתירה משנת 1953 נגד החלטת שר הפנים שלא לתת לחיה קאופמן, חברת מפלגת השמאל הסוציאליסטי הישראלי, היתר יציאה מישראל לשם השתתפות בכנס ארגוני נשים בדנמרק (באותם ימים נדרשו אזרחים לקבל היתר בכדי לצאת מהמדינה). פסק הדין (בג"ץ 111/53) עסק בשאלת היסוד של המתח האפשרי בין חופש התנועה של האזרח מחד גיסא וביטחון המדינה מאידך גיסא. בפסק הדין נטבע הביטוי המפורסם של השופט לנדוי "עם ספינקס אי אפשר להתווכח" באשר להיעדר היכולת לסתור את טענות הצד שכנגד כשהן אינן ידועות – קושי מוכר למייצגים בהליכים המתנהלים תחת תעודת חיסיון ובמעמד צד אחד. ואולם, למרות האמור, נדחתה העתירה ונקבע שאין לכפות על השלטונות לחשוף את "דרך מחשבתם". על כך כתב הרצברג: "במדינת ישראל יכולים להינתן נגד האזרח צווים החמורים ביותר, בלי לשמוע את קולו וטענתו. ונוסף לכך, האינסטנציה המשפטית קובעת, כי זה בסדר גמור, כי עצם מתן הנימוקים והסיבות שיסבירו לאזרח מדוע הוא נפגע באופן כה חמור – עצם הדבר הזה יכול, כביכול, לסכן את בטחון המדינה."

עתירה מרתקת נוספת בה ייצג הרצברג הינה עתירתה של המורה שושנה כץ, אשר פוטרה ממשרת הוראה בבית ספר ממלכתי בשל "פעילות פוליטית בין חניכיה". הרצברג טען כנגד הפיטורין הן במישור הסמכות המינהלית והן במישור חירויות הפרט של המורה. בראיון לאחר הדיון אמר הרצברג: "אני מדגיש את עקרון הדמוקרטיה והשתתת המדינה על יסודות החירות והבטחת חופש המצפון, העקרון שישראל צריכה להיות מדינה שוחרת חופש. אני מדגיש את המילה צריכה, כי הרי יודע אני כי יש בישראל כוחות המתנגדים לעקרון זה והפיטורים השרירותיים של המורה שושנה כץ מעידים על כך." העתירה נדחתה, תוך שבית המשפט קובע כי אפשר לפטר מורה לא בשל דעותיו הפוליטיות, אלא בשל "היבצר ממנו יכולת וכושר להפיץ בין חניכיו את ההשקפות האחרות אשר הכנסת חפצה ביקרן בחוקקה את חוק חינוך ממלכתי" (בג"ץ 76/55).

קולו של הרצברג היה קול ברור ונחרץ למען עיצוב ההגנה על זכויות אדם בארץ, עוד מימי ראשית המדינה ודרכו המקצועית. בשנת 1958, במלאת עשור למדינה, הביע הרצברג את דאגתו ממצב זכויות האדם במדינת ישראל: "המילים שהבאנו ממגילת העצמאות, כי מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק ותקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה בלי הבדלי דת, גזע ומין – רוקנו במשך הזמן מתוכנן. את זאת מרגיש עכשיו על בשרו כל אזרח וכל עורך דין, המופיע במערכות משפטיות להגנת זכויות דמוקרטיות אלמנטריות של האזרח". מילים אלו נכוחות עד היום, ומוכרות גם עתה – ואולי ביתר שאת – לכל עורך דין העוסק בתחום זכויות האדם.