עו"ד פליציה לנגר

פליציה לנגר היא עורכת-דין ופעילה חברתית עקשנית, צועדת נגד הזרם ושנויה במחלוקת בקונטקסט הישראלי. היא הייתה אחת מעורכי/ות הדין הראשונים שייצגו והגנו על פלסטינים תושבי השטחים מיד עם תחילת הכיבוש בשנת 1967 והתנגדה לו בתוקף לאורך הזמן. כמו כן, היא הייתה חברה פעילה במסגרת המפלגה הקומוניסטית רק"ח.

פליציה לנגר נולדה בפולין בשנת 1930. בשנת 1950 עלתה יחד עם בן זוגה לישראל. בשנת 1965 סיימה את לימודיה לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית, והחלה לעבוד במשרד פרטי בתל אביב. מיד לאחר תחילת הכיבוש הקימה משרד עורכי דין פרטי בירושלים והתחילה לייצג פלסטינים בהליכים פליליים בגין עבירות ביטחון.

אחד התיקים המפורסמים בהם טיפלה עו"ד לנגר היה בבסאם אלשכעה, שהיה ראש עיריית שכם אשר נגדו הוצא צו גירוש בטענה של הסתה, וזאת בעקבות פעילותו המחאתית כנגד הסכמי קמפ דיוויד. למרות שהצליחה לבטל את הצו, המחתרת היהודית התנקשה בחייו לאחר מכן והותירה אותו משותק. בנוסף, עו"ד לנגר לקחה חלק משמעותי בטיפול בתיקים נגד הריסות בתים עונשית לאורך שנות עיסוקה בעריכת דין בתקופה זו היה שימוש בכלי זה שרירותי, וצה"ל לא נדרש ליידע מראש על כוונתו להרוס את הבית. לנגר ייצגה מספר רב של עצורים ואסירים, שמעה מהם וראתה צלקות המעידות על כך שעברו עינויים וניסתה כל הזמן להעלות נושא זה לדיון ציבורי כבר משנות ה-70 אך ללא הצלחה. גם ניסיונותיה להפנות פלסטינים שעברו עינויים לעיתון "הארץ", כדי לחשוף את סיפורם, לא צלחו שכן החברה הישראלית לא הייתה מסוגלת להכיר בעובדה שחוקרים מענים באכזריות.

לאחר שני עשורים של ייצוג פלסטינים, בשנת 1990 לנגר סגרה את משרדה ועזבה את ישראל לאות מחאה על הסיוע המצומצם שיכלה להעניק ללקוחותיה. The Washington Post  פירסם ביום 13.5.1990 כתבה על סגירת המשרד תחת הכותרת: "Israeli defender of arab rights quits in `despair and disgust` ". היא נימקה זאת בכך שהשיטה המשפטית הישראלית מתעלמת מהמשפט הבינלאומי שמגן על זכויותיהם של הפלסטינים  והיא אינה מוכנה יותר לשמש כעלה תאנה למערכת המשפטית. היא תיארה את החלטתה כשינוי מקום בחזית ולא שינוי החזית עצמה. בגרמניה התחילה ללמד באוניברסיטת טיבינגן ומאוחר יותר קיבלה אזרחות גרמנית ושם היא מתגוררת עד היום.

לנגר זכתה במספר פרסים בשל פעילותה למען זכויות אדם וביניהם: פרס הקיום הנכון (פרס נובל אלטנרטיבי) בשנת 1990, פרס ברונו קרייסקי בשנת 1991, ועיטור הוקרה על פעילותה מהרשות הפלסטינית בשנת 2012. במסגרת הטכס אמרה לנגר: "לעם הפלסטיני הזכות הלגיטימית, גם במסגרת החוק הבינלאומי, להגדרה עצמית – בדיוק כפי שמגיע לכל עם תחת השמש. אני מקווה שהרשות הפלסטינית תזכה לייצוג מלא במוסדות האו"ם, כפי שקיבלה הכרה לאחרונה באונסק"ו". לנגר הייתה היהודייה היחידה שזכתה בפרס זה מטעם הרשות. בתגובתה על קבלת אות ההוקרה מהרשות הפלסטינית אמרה לנגר: "במהלך חיי זכיתי בפרסים שונים ורבים עבור עשייתי למען זכויות העם הפלסטיני, אך הפרס שנגע לליבי וריגש אותי הכי הרבה היה הפרס שקיבלתי מהפלסטינים עצמם.. וזה היה שונה מכל הפרסים האחרים".

לאורך שנות עשייתה המשפטית בישראל, לנגר הקפידה להיות בקשר ישיר עם לקוחותיה ובני משפחותיהם, ומהר מאד שמה היה לכתובת עבור אותה אוכלוסיה. בשנות השמונים ייצגה מספר לא מבוטל של כלואים סוריים שהוחזקו על ידי הרשויות הישראליות. בקרב הפלסטינים, לנגר הייתה ידועה בשם החיבה "פולא".

כמו כן, לנגר כתבה מספר ספרים ובחלקם חשפה חלק מהחוויות האישיות הקשות ביותר במהלך עבודתה בייצוג פלסטינים: "במו עיני" (1974), "These are my brothers" (1979), "בדרכי שלי" (1991) ועוד. בשנת 1981 הושקה סידרה סורית על סמך הספר "במו עיני". זהו היה אחד הספרים הראשונים שתיעדו את מאבק וסבל העם הפלסטיני בעקבות הכיבוש בשנת 1967.

פעילותה של לנגר לא נפסקה עם המעבר לגרמניה, והיא המשיכה משם לפעול למען זכויות העם הפלסטיני תוך חשיפת ההפרות הקשות של זכויות האדם שהכיבוש מחולל בקרב הפלסטינים וזאת עד עצם היום הזה. אף במהלך שביתת הרעב של האסירים בשנה האחרונה ניסתה כל הזמן להפעיל לחצים ולעורר דיון ציבורי בנושא, וכיום היא עושה אותו הדבר כדי להביא לשחרורה של הנערה העצורה עהד אלתמימי.

בחירתי בלנגר נובעת מהערכתי לעשייתה, ככל פלסטיני ופלסטינית, שידעו וחוו את השלכות הכיבוש. עשייתה מהווה פרק בסיסי ומכונן במאבק העם הפלסטיני על חירותו וההגדרה העצמית שלו. הערכתי כלפיה מתגברת נוכח העובדה שמדובר באישה עם אומץ רב שלא היססה לעסוק בתחום כה קשה ושנוי במחלוקת ובכל זאת הוכיחה את עצמה.