עו"ד שמואל תמיר (כצנלסון)

סקירת פועלו הציבורי של עו"ד שמואל תמיר מעלה, כי מדובר בדמות מורכבת אשר עסקה מחד גיסא, בפעילות ציבורית ביקורתית ואנטי ממסדית לקידום זכויות אדם, ומאידך גיסא פעלה כחלק מהממסד בכנסת ובממשלה, תוך תמיכה במפעל ההתנחלויות בשטחים הכבושים.

תמיר נולד בירושלים בשנת 1923 בשם שמואל משה כצנלסון כבן להורים מעורבים בעשייה ציבורית. אמו הייתה אשת חינוך וחברת הכנסת השנייה מטעם הציונים הכלליים, ואביו ניהל את בית החולים הדסה בתל אביב וייסד את "קופת חולים עממית".

תמיר הצטרף לארגון האצ"ל בגיל 15. בתחילת שנות ה-40 החל את לימודיו בבית הספר למשפטים בירושלים. משך הלימודים היה ארבע שנים, אולם ב-1947 הופסקו לימודיו עם הגלייתו לקניה על ידי הבריטים עקב פעילותו באצ"ל. בעת ששהה במחנה המעצר בקניה, השלים את לימודי המשפטים והוסמך כעורך דין ארבעה ימים לפני קום המדינה.

ביולי 1948 שב לישראל. השיבה לישראל הסתמנה כמאתגרת, שכן על רקע פעילות העבר שלו באצ"ל, נחשף תמיר ליחס חשדני מצד מפלגת השלטון דאז – מפא"י, באופן שהצר את צעדיו. תמיר היה ממייסדי תנועת חירות. לאחר שהבין כי לא ייכלל ברשימת המועמדים מטעם חירות לכנסת, החליט לצמצם את היקף פעילותו בתנועה, והחל להתבלט במישור המשפטי והפך להיות אחד ממובילי המאבק על חופש הביטוי בישראל.

כך, בתחילת שנות החמישים ייצג את חברי ארגון ״שורת המתנדבים״ שעסק בחשיפת שחיתויות וקידום טוהר המידות בקרב הציבור ובמוסדות השלטון, במשפט דיבה במסגרתו נתבעו חברי הארגון ע"י עמוס בן גוריון (סגן מפכ"ל המשטרה ובנו של דוד בן גוריון) בגין פרסום לפיו נהג שלא כהלכה ולא כדין במילוי תפקידו כשהפעיל פרוטקציה בנוגע לעניינו של איש עסקים שהיה ידידו. יש לזכור, כי הפרשה אירעה באקלים החברתי הסגור של שנות החמישים, ימי ראשית המדינה, ימים בהם הביקורת הציבורית וחופש הביטוי במובנו הרחב, נתונים היו בחיתוליהם. חרף מצב דברים זה, לא היסס תמיר לייצג את אנשי השורה ולהטיח בממסד בכלל ובמשטרה בפרט האשמות בדבר שחיתות. התביעה התקבלה בבית המשפט המחוזי, אך פסק הדין השתנה בבית המשפט העליון: השופטים מתחן ביקורת על התנהלות בן גוריון ויועציו המשפטיים שניהלו את המשפט "בצורה הרחוקה מלהניח את הדעת" ובפרט על השימוש הנפסד שנעשה על ידם בטענת החיסיון. פסיקת העליון הרימה תרומה משמעותית לאפשרות האזרח להתגונן בפני טענת החיסיון שמעלה הרשות.

תביעת דיבה נוספת בה היה תמיר מעורב ידועה כ'משפט קסטנר'. במשפט ייצג תמיר את מלכיאל גרינוולד בתביעת הדיבה שהגיש נגדו ד"ר ישראל קסטנר בטענה שטפל עליו אשמה של שיתוף פעולה עם הנאצים בתקופת השואה, בהיותו ממנהיגי יהדות הונגריה. גם בפרשה זו, לא חסך תמיר בביקורת על ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י לפיה בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון את הידיעות על השמדת היהודים, לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם. על אף שפסק הדין של המחוזי (שניתן לטובת גרינוולד) התהפך בערעור שהוגש לעליון, הוא תרם להעלאת המודעות הישראלית לנושא השואה בכלל, ולמורכבות שאפיינה מצבים אליהם נקלעו אנשים בתקופה בה היא התחוללה.

בפרשה הזכורה כ'יומן סומייל' הגיש תמיר עתירה כנגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות שביקשה לאסור על הקרנת יומן קולנוע שתיעד התנהגות אלימה של המשטרה בזמן פינוי תושבי שכונת סומייל מבתיהם. פסק הדין אשר התיר את הקרנת היומן, שרטט את גבולות המונח "זכות הציבור לדעת", וכן קבע את מה שהיה מאז לאבן יסוד בזכות לחופש המידע, והתמצה במשפט שהפך לאבן יסוד: "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב, ואין סתירה גדולה מזו לדמוקרטיה אמיתית, שאינה ״מודרכת״ מלמעלה".

בין השנים 1981-1965 כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגות שונות ובין השנים 1980-1977 אף כיהן כשר המשפטים מטעם מפלגת ד"ש. במהלך כהונתו תמך וקידם חקיקה שנשענה על כמה אדנים: העמקה של זכויות האזרח וחופש הפרט, סלילת דרך לחוקה שתגן על המיעוט (חוק יסוד: החקיקה), הטלת מגבלות על כוחו של השלטון המרכזי (חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979), העמקת האי-תלות של הרשות השיפוטית (חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980), הקלה על האזרח במגעיו עם רשויות המדינה (ביטול חלק מתקנות ההגנה לשעת חירום מ-1945), וכן נגישות לבית המשפט (הקמת ביהמ"ש לתביעות קטנות), ייזום חוקים למלחמה בפשע (תיקון לחוק סדר הדין הפלילי בנוגע לשימור ראיות), חוקים בתחום הכלכלי (חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979; תיקונים בחוק ההוצאה לפועל), וחוקי פיקוח על טוהר המידות (חוק העמותות, תש"ם-1980; חוק שירות הציבור (מתנות),תש"ם-1979).

לצד עשייה רבה לקידום זכויות האדם הן מתוך הממסד והן מחוצה לו, היה תמיר איש ארץ ישראל השלמה, ולאחר מלחמת ששת הימים פעל במישור הציבורי והמשפטי למען ההתנחלויות הראשונות בשטחים הכבושים, ואף סייע בתרומה כספית יחד עם חבריו ממפלגת "המרכז החופשי" להקמת בי"ס שדה בהר גילה.

באוטוביוגרפיה שפרסם תמיר, ציין כי חש הזדהות מלאה עם המטרות העולות מהסיסמא אותה קבע בגין לעיתון "חרות" – "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק חברתי ולחרות האדם". נראה כי הצהרה זו של תמיר מגלמת את המורכבות המאפיינת את ערכיו ואת פועלו.