יואב ללום

עו"ד יואב ללום

יואב ללום הוא עורך דין ופעיל חברתי חרדי שמוביל בשנים האחרונות מאבק עיקש כנגד מוסדות חינוך חרדיים המסרבים לקבל אל ספסליהן תלמידות ממוצא ספרדי.

ללום הוא שותף במשרד עורכי הדין ללום-ביטון ושות׳, בוגר תואר שני באוניברסיטה העברית ומייסד עמותת ״נוער כהלכה״, במסגרתה מוגשות עתירות ותביעות שונות העוסקות באפליה, בהן העתירה בפרשת עמנואל, שזכתה לפרסום נרחב. בשנת 2011 זכה ללום על פועלו בפרס אביר איכות השלטון. בנימוקי הועדה נכתב בין היתר: ״פעילותו הנמרצת וחסרת הפשרות של עו"ד יואב ללום ליישום עקרון השוויון במערכות החינוך של מדינת ישראל, ראויה לשמש דוגמה ומופת למאבק בתופעת האפליה והקיפוח על רקע עדתי״.

כבר שנים ארוכות שללום חי באופן יומיומי את הנושא, ששיאו מתרחש מדי שנה עם פתיחת שנת הלימודים, כאשר מימדי האפליה מקבלים שמות ופנים. בימים הללו, הוא פותח במירוץ נגד הזמן כדי לתת מענה לעשרות תלמידות שנדחו מהמסגרות השונות. מעבר לפגיעה בזכות לשיוויון ובזכות לחינוך במקום בו הן חפצות, ללום פועל מתוך הבנה כי כל יום שבו ילדה בכיתה א׳ יושבת בביתה ולא מצטרפת לחברותיה לכיתה, מהווה פגיעה קשה בדימוי העצמי של הילדה ואף קלון למשפחתה.

לטובת המאבק ללום משתמש בכל האמצעים האפשריים: החל מלובי מול פוליטיקאים, פעילות הסברה תקשורתית, מחאה ישירה כנגד מנהלי המוסדות, וגולת הכותרת היא פעילות משפטית שתאלץ את המוסדות לקבל את הבנות. בטענותיו המשפטיות מונה ללום את הפגיעה בזכות לשיוויון ובזכות לחינוך, וכן טענות מנהליות בדבר חוסר סמכות של מנהלי הסמינרים המתוקצבים על ידי המדינה.

הטיעון המרכזי הנשמע נגד פעילותו הוא בדבר זכותה של הקהילה החרדית-אשכנזית לטפח אוטונומיה חינוכית ולספק לחבריה חינוך נפרד. לפי גישה זו, במקום להפנות את חיציו כלפי המוסדות המפלים, על ללום לפעול למען הקמת מוסדות לבנות ספרדיות, וכך הן תילמדנה בבתי ספר שלא מפלים אותן. בתגובה לכך ללום מעלה על נס את הזכות לחירות של התלמידות ומשפחותיהן לבחור בית ספר המתאים לדעתם על פי שיקולים של שיטת החינוך הרצויה בעיניהם, המרחק מהבית ועוד. על כך מוסיף ללום כי לא יתכן כי בית ספר המקבל את מימונו ממשרד החינוך, ינקוט בפרקטיקות מפלות על רקע עדתי. נפרד, כך טוען ללום, אינו שווה.

במהלך מאבקו הופנו כלפי ללום לא מעט כינויי גנאי על ידי נציגים מן הקהילה החרדית, לרבות "מוסר" ו"משתף פעולה". הוא משלם על פועלו מחיר כבד, במיוחד בשל התעקשותו להישאר חלק מהקהילה החרדית ולפעול מתוכה. בימי השיא של פרשת עמנואל התקיימו משמרות מחאה מחוץ לביתו, נתלו מודעות הקוראות להחרימו, ילדיו סבלו מהתנכלות של ממש והוא אף הופיע ברשימת המאויימים של משטרת ירושלים. ללום פוגע בציפור נפשה של ההגמוניה החרדית, והיא מצדה התגייסה כנגדו.

ללום לא ויתר ולא מוותר. הממסד החרדי-אשכנזי רואה בו כאויב, אך מאות הורים שטיפל בעניינם רואים בו כגיבור. הוא הצליח בפעילות משפטית ממוקדת ועקבית לייצר שינוי בשיח הציבורי בחברה החרדית, בה נושא האפליה הוצב על סדר היום; הוא הצליח לאתגר את מפלגת ש״ס, שהוקמה בין היתר על מנת לטפל בנושא האפליה במוסדות החינוך, ולא עושה מספיק; הוא הצליח לגרום לבתי המשפט להתערב בעניין, ולפסוק כי על המדינה לחדול מלממן מוסדות מפלים.

ללום היה חלוץ שהשמיע קול אנטי-הגמוני, והצלחתו פרצה את הדרך גם לאחרים: פעילותו הובילה להעלאת תביעות נוספות לצדק ושיוויון בחברה החרדית, ובהן תנועת ״לא נבחרות – לא בוחרות״ שהונהגה על ידי נשים חרדיות, למען הזכות לייצוג נשי במפלגות החרדיות. התעוזה של ללום נתנה ביטוי גם לרבים אחרים שלא הרהיבו עוז לסכן את מעמדם בחברה החרדית, שמטילה סנקציות קשות על כל חריגה מהנורמה.

ללום השתמש בכלי המשפטי, במקום בו הוא נתפס כפסול. החברה החרדית מעדיפה לטפל בענייניה באופן עצמאי ופוסלת את הפניה לערכאות ״חילוניות״. אך ללום הבין שעניין האפליה מושרש בצורה עמוקה ולא ימצא את פיתרונו בתוך הקהילה החרדית. הוא הבין כי הוא מוכרח ״להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה״.

ללום הוא חרדי-ספרדי, זרם אותו איפיין החוקר ניסים לאון כ״חרדיות רכה״. זוהי חרדיות שלא רואה במוסדות השלטון, ובמערכת המשפטית בפרט, כאויב האולטימטיבי; שלא דוגלת בגטואיזציה מוחלטת של החברה החרדית, ומתייחסת למרכיבי ההשקפה החרדית (למשל, לעיקרון ״דעת תורה״, עיקרון לפיו בעלי הסמכות הם הרבנים, הפוסקים בהסתמך על התורה) בגמישות יחסית. ועדיין, גם עבור הקהילה החרדית-ספרדית, הפעולות של ללום נחשבות לנועזות מאוד, במיוחד בהתחשב בכפיפות של החרדים הספרדים אל מול האשכנזים, כפיפות הבאה לידי ביטוי כמעט בכל אספקט של החיים.

ללום עוסק באפליה ברורה וישירה על רקע עדתי, שכמעט ולא מעסיקה את הציבור הישראלי מאחר והיא מתרחשת בתוככי החברה החרדית. ללום משתמש בכלי המשפטי בחוכמה בכדי להוציא את העוול הזה לאור ולדאוג לתיקונו.